סיפור הפיגוע

ביום ראשון הגיע מחבל עם סכין לאזור צומת אריאל. לפי העדויות, החיילים במקום לא הגיבו לניסיון הדקירה, ולא חתרו לנטרל אותו. הוא הצליח לדקור חייל וגם לחטוף את נשקו, והמשיך לפיגוע נוסף עם הנשק שברשותו. הרב אחיעד אטינגר שמע את היריות, דרך את נשקו וירה לעבר המחבל, אך נפגע. נשיא המדינה, ראש הממשלה ורבים נוספים שיבחו השבוע את התעוזה, הגבורה והמהירות שלו – אך במערכת הביטחון הודו השבוע שמשהו בהרתעה, בתגובות, בדריכות החיילים, צריך להשתנות. מחבל לא אמור לצאת חי ולהימלט מתקרית כזו, שאינה יחידה ברצף הפיגועים האחרון.
שלושה ימים אחר כך צה"ל הציב מיגונית נגד ירי בצומת גבעת אסף, והסיר אותה בתוך זמן קצר בעקבות לחץ ציבורי (אגב, אם בצה"ל חושבים שמיגוניות כאלה יצילו חיים והן חשובות, אז שיתמודדו עם יממה של פוסטים ציניים בפייסבוק – וישאירו אותן).
השבוע נחשפה גם פעילותו התורנית-חברתית של אטינגר: הוא גילה את מצב השכונות בדרום תל אביב, והחליט לשנות את מסלול חייו כדי לדאוג לצביון ולרוח שם. "יש פה עזיבה בלתי נגמרת, אין גיבוש חברתי, אין חיי קהילה, ילדים מפחדים לרדת בשש בערב להוריד שקית אשפה. יש פה פשע ואלימות ואוזלת יד של הרשויות", אמר לפני כשנתיים בריאיון לעיתון "בשבע", וסיפר איך עבר עם משפחתו לכמה שנים לאזור, כדי להקים ישיבת הסדר. הוא לקח בית כנסת ישן ברחוב יסוד המעלה, קיבל את המפתח ופשוט החיה אותו. תלמידים וזוגות צעירים הגיעו למקום, והחלו בפעילות נרחבת עם התושבים הוותיקים שחיים בין מהגרים, פליטים ומסתננים. גם בתחום העובדים הזרים, נזכרתי השבוע, כבר התקבלה החלטה ואז בוטלה בלחץ פוסטים ביקורתיים. הממשלה הרי הציגה מתווה פינוי, אבל גל גינויים גרם לה לחזור בה. חבל. אם נתניהו חשב שההסכם עם האו"ם חיוני – צריך היה לבצע אותו.
כשמסתכלים על סיפור חייו של אטינגר מגלים אדם אחד, מלא אכפתיות ומסירות נפש, שניסה לפתור לבד מצוקות לאומיות של מדינת ישראל: ההרתעה כלפי הטרור והשכונות בדרום תל אביב. לבעיה אחת הקדיש את חייו, על השנייה שילם בחייו.